נטילת הבחירה החופשית היא ענישה

פרשת בלק מספרת את סיפור בלעם שהתבקש על ידי בלק לקלל את ישראל. בתחילה הוא מתלבט האם ללכת למשימה. ה' בתחילה מונע ממנו: "לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא". בלק שולח שרים נכבדים מהראשונים ומבטיח לבלעם כבוד גדול: "כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה", בלעם עונה להם: "לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה", נראה שהוא עצמו רוצה ללכת אלא שהוא מנוע. בלילה השני ה' מתגלה אליו פעם נוספת ומאפשר לו ללכת: "אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". המשך הסיפור ידוע, המקלל נמצא מברך להפתעתו ואכזבתו של יוזם המשימה בלק מלך מואב. בלעם מצליח לממש את רצונו ללכת עם שרי בלק. ניתן להניח שהרגיש סיפוק בכך שכביכול אלוקים נכנע לרצונו.
בדרכו אל בלק מופיע סיפור עצמאי שאינו חלק מהעלילה המלאך החוסם את דרכו, בלעם אינו מבחין בו ורק אתונו מבחינה, הוא מכה אותה, עד שמלאך ה' מתגלה אליו:
וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ: וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא: וַיְגַל יְקֹוָק אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק: (כ"ב כב- לה)
הסיפור משתרע על פני 14 פסוקים, מדוע היה חשוב לשבצו בתוך הסיפור החשוב על הקוסם שרצה לקלל ונמצא מברך ברכות נשגבות?
12 פעמים מוזכר שם ה', שם הוויה בסיפור זה. בתחילת הסיפור מופיע שם אלוקים הרומז למידת הדין. 12 פעמים מוזכרת האתון, שמו של בלעם מוזכר 11 פעמים. האתון רואה: "ותרא האתון את מלאך ה'" משפט שמופיע פעמיים בסיפור, "ויפתח ה' את פי האתון", האתון גם מדברת, תכונות אנושיות של ראייה, לא רק פיזית אלא רוחנית, היא רואה מלאך, לא כל אדם רואה מלאכים. היא מדברת תכונה אנושית מובהקת שאינה מצויה בבעלי חיים. לעומתה בלעם איש אלים וכפוי טובה: "ויך בלעם את האתון", "ויוסף להכותה", "ויך את האתון במקל", "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך". האתון מתריסה מול בלעם: "הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר: לא". האתון נאמנה ואדונה בלעם כפוי טובה.
האתון בתחילה נוטה מן הדרך אל השדה אחרי שבלעם מחזיר אותה למסלול באלימות היא לוחצת את רגלו אל הקיר, ובסוף היא עוצרת, רובצת.
ה' מציב מול בלעם זחוח הדעת שיוצא למסעו על מנת לפגוע בישראל מראה. הוא מראה לו את אפסותו מול ה'. הכעס מגיע משם אלוקים וגדלותו של ה' מול אפסותו של האדם מופיע בשם הוויה. האתון מוזכרת מספר פעמים שווה לשם הוויה, היא מוצגת באור חיובי, רואה, מדברת ונאמנה לבעליה. לעומתה בלעם מופיע כאיש כעסן, אלים ובוגד.
אחרי אירוע זה בלעם מבין שהוא כלי בידי ה', אין לו באמת בחירה חופשית: "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר".
ייתכן והאתון מייצגת את בלעם עצמו. בלעם מתלבט האם לעשות את רצון ה' שבוודאי אינו רוצה בקללת ישראל או את רצונו האישי לקלל. האתון עצמה עומדת מול מלאך ה' מחד גיסא ותחת אדונה בלעם. המלאך מפריע להליכה ובלעם לוחץ עליה באלימות להמשיך בדרך. מרחב התמרון של האתון מצטמצם, בתחילה היא סוטה לשדה, לאחר מכן במשעול הכרמים נלחצת אל הקיר, ובסוף רובצת תחת משאה ונכנעת למלאך. וכך בלעם עצמו ייאלץ להיכנע למלאך ה'.
הבחירה החופשית היא יסוד מעלתו של האדם שנברא בצלם אלוהים, אבל בחירה זו ניתנה לאדם בתוך עולמו של ה', יש לה גבולות. האדם החופשי צריך לדעת מהם הגבולות שלא ניתן לעבור אותם. ה' מעביר לבלעם מסר זה בצורה ברורה. ה' מאפשר לו ללכת אבל מבהיר לו את גבולות הגזרה. יש גבולות ערכיים ומוסריים שלא ניתן לחצותם, ולעיתים הכוח האלוקי יעצור בעד המנסה לעברם.
לא ברור אם בלעם עצמו הבין את המסר, הוא ינסה לקלל וברגע האמת ה' יהפוך את הקללות לברכות נשגבות. ברכות הסוקרות את המסגרת ההיסטורית הישראלית מיציאת מצרים עד אחרית הימים והסוקרות את מעלתם המיוחדת. ברכות שיצאו מפיו של אותו קוסם רשע, שניטלה ממנו הבחירה החופשית בנושא זה, ושימש כלי להוצאתם לאור.
הדבר מזכיר את פרעה מלך מצרים שבשלב מסוים אחרי שבחר להמשיך לענות את ישראל, ה' הקשה את ליבו, נטל ממנו את הבחירה החופשית, כך הושלמו עשר מכות, שהראו לו ולמצרים את גדלות ה' המנהל את עולמו.
נטילת הבחירה החופשית היא ענישה, היא פוגעת במהותו של האדם שנברא בצלם אלוקים, וה' משתמש בה כלפי אישים שאינם יודעים גבולות. פרעה התגאה ובתור ראש אימפריה ייחס לעצמו תכונות אלוהיות: "לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כ"ט ג). בלעם תכנן לפגוע בישראל שה' בחר בהם, הוציאם ממצרים ועומד להכניסם לארץ הבחירה, גאווה המובילה לנפילה, במקרא אנו מוצאים דוגמאות נוספות כמו המן במגילת אסתר, נבוכדנצר מלך בבל ועוד. מסר מהותי לכלל בני אנוש.
האדם נע בין שני קטבים: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ:" (תהילים ח' ה-ו). מעמדו לעיתים יהיה מתחת לשאר היצורים (האתון) כשמתדרדר מטה, ולעיתים יהיה קרוב לאלוהים, מעט מתחתיו, הכול תלוי בו.